כשהיינו ילדים ורצינו לשמוע שיר שאהבנו,
היינו צריכים לחכות לפעמים שעות כדי להצליח לשמוע אותו ברדיו. אם היה לנו מזל היינו
מצליחים להקליט אותו. אם היה לנו עוד יותר מזל השדרן לא דיבר באמצע.
אולי זה לימד אותנו סבלנות. אולי זה עזר
לנו להבין מה זה דחיית סיפוקים.
כשהיינו ילדים לא היה לנו מחשב ולא רשתות
חברתיות.
חיינו בעולם מצומצם שבו מי שאנחנו מתקשרים
איתו הוא מי שנמצא מולנו.
זה לימד אותנו שפת גוף. זה לימד אותנו טאקט.
זה לימד אותנו מתי המילים שלנו פוגעות או מנחמות.
כשהיינו ילדים שיחקנו משחקים כמו מחבואים,
קלאס, חבל, גומי. משחקים עם הידיים והרגליים ועם עוד חברים.
זה לימד אותנו להסתדר, לוותר, להתפשר, להסכים,
לשמוע דעות שונות.
כשהיינו ילדים להכין עבודה לבית ספר היה
כרוך בללכת לספריה ברגל, למצוא את הספרים המתאימים, להעתיק למחברת את מה שמתאים, אחרי
זה לסכם ואז להעתיק יפה כדי להגיש למורה. בלי קופי ובלי פייסט. עבודה באמת הייתה לעבוד.
זה לימד אותנו לעבוד.
כשהיינו ילדים לא הכרנו את המילה משעמם.
בנינו בית על עץ, רצנו, טיפסנו, נפלנו, קמנו, שיחקנו וחזרנו הביתה בערב לאכול ולישון.
לא ראינו טלוויזיה ולא שיחקנו במחשב. היינו בחוץ.
זה עזר לנו להוציא אנרגיה ולשרוף קלוריות.
כשהיינו ילדים ישבנו סביב הקומזיץ שעות
וסיפרנו סיפורים מפחידים. אף אחד לא בדק הודעות, לא סימס, לא העלה סלפי של עצמו. הקשבנו.
והקשיבו לנו.
היום יותר מדקה של שיחה זו כבר חפירה, קדיחה,
ויאללה צריך לבדוק מה קורה בפייס.
כשהיינו ילדים היינו תמימים הרבה יותר.
לא היה לנו את כל העולם בלחיצת כפתור.
הילדים של היום חכמים מאוד.
היום הידע רק מחכה שם.
קחו אותי.
וידע זה כוח.
וכוח בידיים של ילדים עלול להיות הרסני.
והוא באמת הרסני לפעמים.
אחריותינו ההורית היא להבין את הפער בין
אז והיום,
לבצע הסתגלות בטווח האני מאמין שלנו,
ולחנך,
למרות הגירויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה