תניקי איפה שבא לך!

תניקי איפה שבא לך.
זה לא את, זה הם.
זה העולם עקום.

איכשהו, הנקה מצליחה להוציא אנשים מדעתם.
כאילו אין לנו במה להתעסק.
כאילו נשים מניקות עושות דווקא למישהו.

מפריעים לכם איברי גוף? טפלו ותיטפלו לגברים שמשתינים בכל מקום בערך. בלי להסתיר ובלי להסתתר ואפילו בלי לחשוב שזה די דוחה.

תניקי איפה שבא לך.

אני יודעת שאת לא מעוניינת להוציא את הציץ באמצע הרחוב סתם כך כי משעמם לך.
אני יודעת שאת משתדלת להניק בבית, ושכך גם הכי נוח לך.

אני יודעת שממש אין לך חשק לראות את אלה שמעקמים לך פרצוף כי העזת להניק לידם.
או שאין לך כוח להתמודד עם אטומים ששולחים אותך להניק בשירותים ציבוריים.

תניקי איפה שבא לך.

זה שהפכת לאמא, וזה שבחרת להניק
לא אומר שאת חייבת להסתגר בבית.

לפעמים את צריכה לצאת עם התינוק,
לפעמים את רוצה לצאת עם התינוק,
ולפעמים התינוק רעב במהלך הזמן הזה שאת מחוץ לבית. קטע מטורף.

תניקי איפה שבא לך,
כי הם מדברים שטויות. אלה שמתנגדים לזה.

הם אומרים שזה לא לעניין להניק בפומבי כי זה לא נעים להם.
כאילו מה שנעים להם הוא הכי חשוב,
כאילו שאין להם צוואר והם לא מסוגלים להסתכל למקום אחר.

תניקי איפה שבא לך,
כי הם שכחו שזה טבעי לגמרי.
בסך הכל תינוק אוכל.
והעולם משתגע.

תניקי איפה שבא לך,
כי זו לא הפטמה שלך שמשגעת אותם.
פטמות נשיות לא חסרות בתרבות שלנו.
כמעט כל פרסומת בימינו מתארגנת לה עם פטמות או עם רמז לפטמות.
יש פטמות בסדרות, ובקליפים, ובכל מקום בערך.
וממילא לא רואים כלום כשאת מניקה, ממילא התינוק מסתיר.
לא, זו לא הפיטמה שעושה צרות.
הפיטמה כשהיא נחשבת 'סקסית' וממלאת את 'ייעודה הסקסי'- אין איתה בעיה כלל וכלל.
להפך, תביאי כאלה וכמה שיותר.
זו לא הפטמה.

זו ההנקה.
פעולת ההנקה מוציאה אנשים מדעתם.

תניקי איפה שבא לך,
גם אם זה מביך אותם.
זה מביך אותם כי הם לא רגילים לזה.
כי עד עכשיו הקשבנו והפנמנו שאנחנו חייבות להסתתר.
כי הנקה הפכה להיות פעולה שצריכה להיעשות באינטימיות.
תינוק אוכל כן?
זה מביך אותם כי פתאום הם נזכרים שיש עוד שימוש לשדיים.
זה מביך אותם כי זה לא 'נורמלי' בעיניהם.

כי העולם קצת השתגע וקצת התעקם,
כי את לא אמורה לחשוש לצאת לרחוב כשיש לך תינוק,
כי מותר לך להתערות בחברת מבוגרים,
ומבוגרים הם ילדים גדולים שיכולים להתגבר על חוסר הנוחות שלהם,
וככל שהם יראו יותר נשים מניקות הם יותר יתרגלו,
וזה כבר פחות יביך אותם,
ופחות יהיה להם לא נעים,
ואולי, רק אולי, הם יפסיקו לחשוב שמותר להם לקבוע איך ואיפה את יכולה להניק.

תניקי איפה שבא לך,
או יותר נכון,
איפה שבא לתינוק שלך.

למה הפסקתי להחמיא ואיך זה תרם לי בחיים

טוב, לא באמת הפסקתי להחמיא.
הפסקתי להחמיא רק על מראה חיצוני.
רק? מסתבר שזה ממש לא רק.

כריסטינה יאנג האדירה

כמה דברים התרחשו בתקופה שלפני שהפסקתי להחמיא:

הדבר הראשון: היחס השונה במראה החיצוני לבנות ולבנים.

שמתי לב, כאמא לשתי בנות ובן, שכשאנשים פוגשים את הילדים שלי,

הם מחמיאים לבנות שלי על המראה החיצוני שלהן. 

עם הבן שלי הם מדברים על דברים אחרים.

על התחביבים שלו, על איך בכיתה א',

כמעט ולא מתעסקים במראה שלו.

זה עצבן אותי.

והסתכלתי סביב. אידיאל היופי מכנס את הנשים לתוכו (גם גברים, אבל באופן הרבה פחות דרמטי), משעבד אותן לתוך משבצת קטנה וצרה מלהכיל.

משפטים כמו 'את הכי יפה כשנוח לך', כאילו יופי הוא המטרה הכי חשובה בחיים, 

כאילו שלהיות מכוערת זה רע. כאילו שיופי וכיעור אינם תוצרים של החרא שמאכילים אותנו בכוח.

נמאס לי לחשוב במונחים האלה. 

הדבר השני: חוויתי ביוש גוף על בשרי.

ובכן, מי מאיתנו לא חוותה? כולנו חוות את זה על בסיס קבוע ומתמשך, כמו זמזום טורדני שהתרגלנו לחיות איתו, נלחש אלינו ברחוב, נאמר לנו על ידי זרים, בפרצוף, נכנס לנו לתוך החיים, מתיישב לנו על הכתפיים והולך איתנו לאן שלא נפנה. 

כתבתי את הקטע הזה לא מזמן והוא מסכם את ההרגשה שהייתה לי:

'את שמנה? זה מכוער, תורידי.
את רזה? אוי זה נורא ככה, תעלי.
את גבוהה? זה לא נשי, זה מאיים על גברים.
את נמוכה? לפחות יש לך שיער בסדר.
את מתאפרת? איכס הכי יפה טבעי.
את לא מתאפרת? יא מוזנחת מכוערת.
יש לך תלתלים? הכי יפה חלק.
יש לך שיער חלק? חבל שהוא קצר, יותר יפה ארוך.
יש לך שיער ארוך? תסתפרי קצת אין לו צורה.
את צובעת את השיער? הצבע לא מתאים לך.
את לא צובעת? יש לך צבע נורא דהוי.
את הולכת עם עקבים? אוי את ממש לא צריכה את זה.
את הולכת בלי עקבים? מוזנחת.
את מורידה שיערות מהגוף שלך? תעשי את זה בדיסקרטיות זה דוחה.
את לא מורידה שיערות? פמיניסטית מסריחה.
יש לך תחת גדול? רגליים עקומות? בטן משתפלת? את לא ראויה לצאת לרחוב.
את אוהבת להתלבש בבגדים צמודים וחושפניים? זונה!!!
את אוהבת להתלבש בבגדים רחבים וצנועים?
מוזנחת, כבר אמרנו?

את אוהבת את איך שאת נראית? מה את עפה על עצמך?

את לא אוהבת את איך שאת נראית? אויש, אין לך ביטחון עצמי.

**יופי הוא בעיני המתבונן. הלוואי שהיינו מתבוננים קצת יותר.**'

הדבר השלישי- הבנתי שמחמאות הן בעצם הערות מצופות דבש.

מחמאה על הגוף היא כמו הערה. מחמאות יכולות להיות הרסניות כמו הערות. 

כי כשאת מחמיאה זה אומר שחיפשת, שסרקת, שבחנת, שהתעסקת במראה של מי שמולך.

לא רק זה, זה אומר מבחינתי לשתף פעולה עם המשבצת הצרה ההיא. מחמאה על ש'הצלחת' להיראות יפה. 

זה הופך אותנו למשועבדות לקבלת המחמאות, לזקוקות לאישור על המראה שלנו, ולנותנות בעצמנו את האישור לאחרות. 

מחמאות משרתות את אידיאל היופי כמו הערות.

אז איך זה תרם לי כשהפסקתי להחמיא?

זה שחרר אותי. לגמרי שחרר אותי.

שחרר אותי מלהתעסק במראה של מי שמולי. שחרר אותי מהצורך לתייג ולהגיע למסקנה נחרצת,

שחרר אותי מלחשוב על זה, מלראות את זה.

זה פתח לי את הראש ואת הלב-

כי אני כן רוצה להחמיא אז מצאתי מלא מלא מלא מחמאות שלא קשורות למראה חיצוני.

ואיזה כיף זה להחמיא למישהי על השכל שלה, על האנרגיה שלה, על איך שהיא גורמת לי להרגיש, על הכישרון, על כל דבר בעצם!

כי כשמחפשים מוצאים, ותמיד יש מחמאות אדירות ומשמעותיות שאפשר לתת.

זה לא עניין של לשתוק ולא להגיד את 'מה שאני חושבת', זה להפסיק לחשוב את הדברים האלה.

לא לראות אותם כגורמים רלוונטיים. להרחיב ולחפש דברים אחרים שמצביעים על יופי- הליבה של האישיות מולך.

כן, זה נשמע פלצני. אני שומעת את זה בעצמי. ועדיין, ההחלטה להפסיק להחמיא הייתה אחת הטובות שלי.

התפנה לי המון מקום להתעסק בעצמי. 

וזה תמיד טוב.