למה הפסקתי להחמיא ואיך זה תרם לי בחיים

טוב, לא באמת הפסקתי להחמיא.
הפסקתי להחמיא רק על מראה חיצוני.
רק? מסתבר שזה ממש לא רק.

כריסטינה יאנג האדירה

כמה דברים התרחשו בתקופה שלפני שהפסקתי להחמיא:

הדבר הראשון: היחס השונה במראה החיצוני לבנות ולבנים.

שמתי לב, כאמא לשתי בנות ובן, שכשאנשים פוגשים את הילדים שלי,

הם מחמיאים לבנות שלי על המראה החיצוני שלהן. 

עם הבן שלי הם מדברים על דברים אחרים.

על התחביבים שלו, על איך בכיתה א',

כמעט ולא מתעסקים במראה שלו.

זה עצבן אותי.

והסתכלתי סביב. אידיאל היופי מכנס את הנשים לתוכו (גם גברים, אבל באופן הרבה פחות דרמטי), משעבד אותן לתוך משבצת קטנה וצרה מלהכיל.

משפטים כמו 'את הכי יפה כשנוח לך', כאילו יופי הוא המטרה הכי חשובה בחיים, 

כאילו שלהיות מכוערת זה רע. כאילו שיופי וכיעור אינם תוצרים של החרא שמאכילים אותנו בכוח.

נמאס לי לחשוב במונחים האלה. 

הדבר השני: חוויתי ביוש גוף על בשרי.

ובכן, מי מאיתנו לא חוותה? כולנו חוות את זה על בסיס קבוע ומתמשך, כמו זמזום טורדני שהתרגלנו לחיות איתו, נלחש אלינו ברחוב, נאמר לנו על ידי זרים, בפרצוף, נכנס לנו לתוך החיים, מתיישב לנו על הכתפיים והולך איתנו לאן שלא נפנה. 

כתבתי את הקטע הזה לא מזמן והוא מסכם את ההרגשה שהייתה לי:

'את שמנה? זה מכוער, תורידי.
את רזה? אוי זה נורא ככה, תעלי.
את גבוהה? זה לא נשי, זה מאיים על גברים.
את נמוכה? לפחות יש לך שיער בסדר.
את מתאפרת? איכס הכי יפה טבעי.
את לא מתאפרת? יא מוזנחת מכוערת.
יש לך תלתלים? הכי יפה חלק.
יש לך שיער חלק? חבל שהוא קצר, יותר יפה ארוך.
יש לך שיער ארוך? תסתפרי קצת אין לו צורה.
את צובעת את השיער? הצבע לא מתאים לך.
את לא צובעת? יש לך צבע נורא דהוי.
את הולכת עם עקבים? אוי את ממש לא צריכה את זה.
את הולכת בלי עקבים? מוזנחת.
את מורידה שיערות מהגוף שלך? תעשי את זה בדיסקרטיות זה דוחה.
את לא מורידה שיערות? פמיניסטית מסריחה.
יש לך תחת גדול? רגליים עקומות? בטן משתפלת? את לא ראויה לצאת לרחוב.
את אוהבת להתלבש בבגדים צמודים וחושפניים? זונה!!!
את אוהבת להתלבש בבגדים רחבים וצנועים?
מוזנחת, כבר אמרנו?

את אוהבת את איך שאת נראית? מה את עפה על עצמך?

את לא אוהבת את איך שאת נראית? אויש, אין לך ביטחון עצמי.

**יופי הוא בעיני המתבונן. הלוואי שהיינו מתבוננים קצת יותר.**'

הדבר השלישי- הבנתי שמחמאות הן בעצם הערות מצופות דבש.

מחמאה על הגוף היא כמו הערה. מחמאות יכולות להיות הרסניות כמו הערות. 

כי כשאת מחמיאה זה אומר שחיפשת, שסרקת, שבחנת, שהתעסקת במראה של מי שמולך.

לא רק זה, זה אומר מבחינתי לשתף פעולה עם המשבצת הצרה ההיא. מחמאה על ש'הצלחת' להיראות יפה. 

זה הופך אותנו למשועבדות לקבלת המחמאות, לזקוקות לאישור על המראה שלנו, ולנותנות בעצמנו את האישור לאחרות. 

מחמאות משרתות את אידיאל היופי כמו הערות.

אז איך זה תרם לי כשהפסקתי להחמיא?

זה שחרר אותי. לגמרי שחרר אותי.

שחרר אותי מלהתעסק במראה של מי שמולי. שחרר אותי מהצורך לתייג ולהגיע למסקנה נחרצת,

שחרר אותי מלחשוב על זה, מלראות את זה.

זה פתח לי את הראש ואת הלב-

כי אני כן רוצה להחמיא אז מצאתי מלא מלא מלא מחמאות שלא קשורות למראה חיצוני.

ואיזה כיף זה להחמיא למישהי על השכל שלה, על האנרגיה שלה, על איך שהיא גורמת לי להרגיש, על הכישרון, על כל דבר בעצם!

כי כשמחפשים מוצאים, ותמיד יש מחמאות אדירות ומשמעותיות שאפשר לתת.

זה לא עניין של לשתוק ולא להגיד את 'מה שאני חושבת', זה להפסיק לחשוב את הדברים האלה.

לא לראות אותם כגורמים רלוונטיים. להרחיב ולחפש דברים אחרים שמצביעים על יופי- הליבה של האישיות מולך.

כן, זה נשמע פלצני. אני שומעת את זה בעצמי. ועדיין, ההחלטה להפסיק להחמיא הייתה אחת הטובות שלי.

התפנה לי המון מקום להתעסק בעצמי. 

וזה תמיד טוב.