‏הצגת רשומות עם תוויות אישה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אישה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 6 ביוני 2016

תניקי איפה שבא לך!




תניקי איפה שבא לך.
זה לא את, זה הם.
זה העולם עקום.

איכשהו, הנקה מצליחה להוציא אנשים מדעתם.
כאילו אין לנו במה להתעסק.
כאילו נשים מניקות עושות דווקא למישהו.

מפריעים לכם איברי גוף? טפלו ותיטפלו לגברים שמשתינים בכל מקום בערך. בלי להסתיר ובלי להסתתר ואפילו בלי לחשוב שזה די דוחה.

תניקי איפה שבא לך.

אני יודעת שאת לא מעוניינת להוציא את הציץ באמצע הרחוב סתם כך כי משעמם לך.
אני יודעת שאת משתדלת להניק בבית, ושכך גם הכי נוח לך.

אני יודעת שממש אין לך חשק לראות את אלה שמעקמים לך פרצוף כי העזת להניק לידם.
או שאין לך כוח להתמודד עם אטומים ששולחים אותך להניק בשירותים ציבוריים.

תניקי איפה שבא לך.

זה שהפכת לאמא, וזה שבחרת להניק
לא אומר שאת חייבת להסתגר בבית.

לפעמים את צריכה לצאת עם התינוק,
לפעמים את רוצה לצאת עם התינוק,
ולפעמים התינוק רעב במהלך הזמן הזה שאת מחוץ לבית. קטע מטורף.

תניקי איפה שבא לך,
כי הם מדברים שטויות. אלה שמתנגדים לזה.

הם אומרים שזה לא לעניין להניק בפומבי כי זה לא נעים להם.
כאילו מה שנעים להם הוא הכי חשוב,
כאילו שאין להם צוואר והם לא מסוגלים להסתכל למקום אחר.

תניקי איפה שבא לך,
כי הם שכחו שזה טבעי לגמרי.
בסך הכל תינוק אוכל.
והעולם משתגע.

תניקי איפה שבא לך,
כי זו לא הפטמה שלך שמשגעת אותם.
פטמות נשיות לא חסרות בתרבות שלנו.
כמעט כל פרסומת בימינו מתארגנת לה עם פטמות או עם רמז לפטמות.
יש פטמות בסדרות, ובקליפים, ובכל מקום בערך.
וממילא לא רואים כלום כשאת מניקה, ממילא התינוק מסתיר.
לא, זו לא הפיטמה שעושה צרות.
הפיטמה כשהיא נחשבת 'סקסית' וממלאת את 'ייעודה הסקסי'- אין איתה בעיה כלל וכלל.
להפך, תביאי כאלה וכמה שיותר.
זו לא הפטמה.

זו ההנקה.
פעולת ההנקה מוציאה אנשים מדעתם.

תניקי איפה שבא לך,
גם אם זה מביך אותם.
זה מביך אותם כי הם לא רגילים לזה.
כי עד עכשיו הקשבנו והפנמנו שאנחנו חייבות להסתתר.
כי הנקה הפכה להיות פעולה שצריכה להיעשות באינטימיות.
תינוק אוכל כן?
זה מביך אותם כי פתאום הם נזכרים שיש עוד שימוש לשדיים.
זה מביך אותם כי זה לא 'נורמלי' בעיניהם.

כי העולם קצת השתגע וקצת התעקם,
כי את לא אמורה לחשוש לצאת לרחוב כשיש לך תינוק,
כי מותר לך להתערות בחברת מבוגרים,
ומבוגרים הם ילדים גדולים שיכולים להתגבר על חוסר הנוחות שלהם,
וככל שהם יראו יותר נשים מניקות הם יותר יתרגלו,
וזה כבר פחות יביך אותם,
ופחות יהיה להם לא נעים,
ואולי, רק אולי, הם יפסיקו לחשוב שמותר להם לקבוע איך ואיפה את יכולה להניק.

תניקי איפה שבא לך,
או יותר נכון,
איפה שבא לתינוק שלך.




יום רביעי, 1 ביוני 2016

למה הפסקתי להחמיא ואיך זה תרם לי בחיים


טוב, לא באמת הפסקתי להחמיא.
הפסקתי להחמיא רק על מראה חיצוני.
רק? מסתבר שזה ממש לא רק.


כריסטינה יאנג האדירה

כמה דברים התרחשו בתקופה שלפני שהפסקתי להחמיא:


הדבר הראשון: היחס השונה במראה החיצוני לבנות ולבנים.

שמתי לב, כאמא לשתי בנות ובן, שכשאנשים פוגשים את הילדים שלי,
הם מחמיאים לבנות שלי על המראה החיצוני שלהן. 
עם הבן שלי הם מדברים על דברים אחרים.
על התחביבים שלו, על איך בכיתה א',
כמעט ולא מתעסקים במראה שלו.
זה עצבן אותי.

והסתכלתי סביב. אידיאל היופי מכנס את הנשים לתוכו (גם גברים, אבל באופן הרבה פחות דרמטי), משעבד אותן לתוך משבצת קטנה וצרה מלהכיל.
משפטים כמו 'את הכי יפה כשנוח לך', כאילו יופי הוא המטרה הכי חשובה בחיים, 
כאילו שלהיות מכוערת זה רע. כאילו שיופי וכיעור אינם תוצרים של החרא שמאכילים אותנו בכוח.
נמאס לי לחשוב במונחים האלה. 


הדבר השני: חוויתי ביוש גוף על בשרי.

ובכן, מי מאיתנו לא חוותה? כולנו חוות את זה על בסיס קבוע ומתמשך, כמו זמזום טורדני שהתרגלנו לחיות איתו, נלחש אלינו ברחוב, נאמר לנו על ידי זרים, בפרצוף, נכנס לנו לתוך החיים, מתיישב לנו על הכתפיים והולך איתנו לאן שלא נפנה. 
כתבתי את הקטע הזה לא מזמן והוא מסכם את ההרגשה שהייתה לי:
'את שמנה? זה מכוער, תורידי.
את רזה? אוי זה נורא ככה, תעלי.
את גבוהה? זה לא נשי, זה מאיים על גברים.
את נמוכה? לפחות יש לך שיער בסדר.
את מתאפרת? איכס הכי יפה טבעי.
את לא מתאפרת? יא מוזנחת מכוערת.
יש לך תלתלים? הכי יפה חלק.
יש לך שיער חלק? חבל שהוא קצר, יותר יפה ארוך.
יש לך שיער ארוך? תסתפרי קצת אין לו צורה.
את צובעת את השיער? הצבע לא מתאים לך.
את לא צובעת? יש לך צבע נורא דהוי.
את הולכת עם עקבים? אוי את ממש לא צריכה את זה.
את הולכת בלי עקבים? מוזנחת.
את מורידה שיערות מהגוף שלך? תעשי את זה בדיסקרטיות זה דוחה.
את לא מורידה שיערות? פמיניסטית מסריחה.
יש לך תחת גדול? רגליים עקומות? בטן משתפלת? את לא ראויה לצאת לרחוב.
את אוהבת להתלבש בבגדים צמודים וחושפניים? זונה!!!
את אוהבת להתלבש בבגדים רחבים וצנועים?
מוזנחת, כבר אמרנו?

את אוהבת את איך שאת נראית? מה את עפה על עצמך?

את לא אוהבת את איך שאת נראית? אויש, אין לך ביטחון עצמי.
**יופי הוא בעיני המתבונן. הלוואי שהיינו מתבוננים קצת יותר.**'


הדבר השלישי- הבנתי שמחמאות הן בעצם הערות מצופות דבש.

מחמאה על הגוף היא כמו הערה. מחמאות יכולות להיות הרסניות כמו הערות. 
כי כשאת מחמיאה זה אומר שחיפשת, שסרקת, שבחנת, שהתעסקת במראה של מי שמולך.
לא רק זה, זה אומר מבחינתי לשתף פעולה עם המשבצת הצרה ההיא. מחמאה על ש'הצלחת' להיראות יפה. 
זה הופך אותנו למשועבדות לקבלת המחמאות, לזקוקות לאישור על המראה שלנו, ולנותנות בעצמנו את האישור לאחרות. 
מחמאות משרתות את אידיאל היופי כמו הערות.

אז איך זה תרם לי כשהפסקתי להחמיא?
זה שחרר אותי. לגמרי שחרר אותי.
שחרר אותי מלהתעסק במראה של מי שמולי. שחרר אותי מהצורך לתייג ולהגיע למסקנה נחרצת,
שחרר אותי מלחשוב על זה, מלראות את זה.

זה פתח לי את הראש ואת הלב-
כי אני כן רוצה להחמיא אז מצאתי מלא מלא מלא מחמאות שלא קשורות למראה חיצוני.
ואיזה כיף זה להחמיא למישהי על השכל שלה, על האנרגיה שלה, על איך שהיא גורמת לי להרגיש, על הכישרון, על כל דבר בעצם!
כי כשמחפשים מוצאים, ותמיד יש מחמאות אדירות ומשמעותיות שאפשר לתת.

זה לא עניין של לשתוק ולא להגיד את 'מה שאני חושבת', זה להפסיק לחשוב את הדברים האלה.
לא לראות אותם כגורמים רלוונטיים. להרחיב ולחפש דברים אחרים שמצביעים על יופי- הליבה של האישיות מולך.
כן, זה נשמע פלצני. אני שומעת את זה בעצמי. ועדיין, ההחלטה להפסיק להחמיא הייתה אחת הטובות שלי.
התפנה לי המון מקום להתעסק בעצמי. 
וזה תמיד טוב.






יום שלישי, 24 במאי 2016

פמיניסטית טרייה? זה בשבילך!



ברוכה הבאה פמיניסטית יקרה,
קודם כל, הרשי לי לברך אותך על התעוררות התודעה הפמיניסטית שלך,
לא קל לעשות את זה כשרוב העולם מדבר מיזוגניה ושוביניזם. 
אז כל הכבוד. 

 לכבודך, כדי שלא תרגישי לבד, כתבתי כמה דברים שעלולים לעבור עלייך בתחילת דרכך הפמיניסטית מתוך הניסיון הפרטי שלי:

1. לא ייתכן!


את עלולה לחטוף זעזוע עמוק כשתראי את העולם דרך עדשה פמיניסטית. פתאום את מגלה שזה כל כך סביבך, שזה בכל מקום, שהפטריארכיה כל כך עמוקה ושורשית, שלאן שלא תסובבי את הראש תיתקלי בה ובילדים שלה- סקסיזם ושוביניזם. 
הזעזוע הזה מפחיד מאוד. כי הוא גורם לך להבין כמה עבודה עוד לפנינו. כמה חוסר היגיון יש בעולם. 
הוא מפחיד כיוון שברגע ששמת את העדשה הפמיניסטית את כבר לא יכולה לחזור אחורה. את לא יכולה לא לראות את מה שכבר ראית.
וזה מעייף ומתיש ומדכא. את עלולה לרצות לעצום עיניים חזק, לחזור אל חוסר המודעות. 

האיזון יגיע. כן, זה בכל פינה, אבל את תתרגלי לראות את זה. את תאמני את עצמך לחזק את השריון הפנימי, לנשום עמוק ולבחור את המלחמות שלך לפי הרצון והיכולת שלך. 


2. כלום לא מצחיק!


את עלולה להרגיש לפתע שכלום לא מצחיק דרך העדשה הפמיניסטית. כל הסדרות והסרטים והספרים נגועים גם הם בהקטנה וזלזול בנשים, הבדיחות תמיד פוגעניות וההומור שפעם הצחיק אותך נראה לך תפל ועלוב ואת חוששת שמא את באמת ממורמרת כמו שטוען טוקבקיסט אנונימי.
הרשי לי להרגיע אותך. יש הומור משובח שמחכה לך שתמצאי אותו. 
יש סרטים, ספרים, סדרות ותרבות שלמה שאינה פוגעת בנשים.
כן, הטעם שלך משתנה, ההומור משתדרג, ואת רק צריכה לעשות כיוונון מחדש לטעם הזה. 



3. פמינומטר-


כשאת מעיזה להגיד בקול רם שאת פמיניסטית (זה ממש נורא כמו להגיד שאת שמאלנית או טבעונית!) תמיד יהיו את אלה שינסו למדוד ולקבוע את רמת המחויבות שלך, או להטיל ספק בכוונות שלך, או לזלזל בדרך שבחרת. 
את לא פמיניסטית אם את ככה וככה. 
אה, את לא עושה את זה ואת זה? אז את לא פמיניסטית.

שיהיה לך להמשך הדרך: 
אף אחד לא יכול להגדיר אותך. 
אם החלטת שאת פמיניסטית- את פמיניסטית.
זה ככה פשוט.


4. פמינאצית-

או בשמו השני: 'אוי את והשטויות שלך.'
כשתתחילי לדבר פמיניזם, תתוייגי מהר מאוד ככבדה, כלא מבינה הומור, כנודניקית טרחנית, כממורמרת, כלוחמנית, כפמינאצית.

'אוי את והשטויות שלך' הוא ניסיון לא לשמוע אותך, כי קשה להתווכח עם עובדות. הרבה יותר קל להתעלם מ'שטויות'. 
תדעי לך שזה מחיר לשלם, אבל יש בו גם רווח. את תשפיעי על האנשים שאת שאוהבת, כמו מים שעושים חור בסלע המסרים שלך יחלחלו. 




5. מה נראה לך, שתשני את העולם?


זו דרכו של עולם, ככה היה תמיד, 
בנים יהיו בנים, בנות יהיו בנות, 
מה נראה לך? שאת יכולה לבחור אחרת?

את משנה את העולם. את משנה את העולם שלך. והעולם שלך פוגש בעולמות של אחרים. ואת משנה גם להם את העולם. והם מעבירים הלאה. השינוי לא קורה ביום אחד. 
כל שינוי, אפילו הקטן ביותר, הוא שינוי. 
והרבה שינויים קטנים הופכים לשינוי גדול.




מותר לך, מותר לך להיות מה שאת רוצה. מותר לך להיות אישה. מותר לך להיות פמיניסטית. מותר לך להרגיש מה שאת מרגישה ולבחור בדרך שבה בחרת. 
את תתאימי את הפמיניזם אלייך, כמו חליפה על פי מידות. את תמדדי, ותגזרי, ותרחיבי ותצרי עד שהפמיניזם יישב עלייך בצורה שתעצים אותך ולא תגביל אותך. הפמיניזם ייתן לך כוח וקול אם תרצי, יהיה הרוח בכנפייך.
בחרת נכון. בחרת להאמין שאת בת אדם וחוה. 

בהצלחה!




*מוזמנות לשרשר לתגובות המלצות אישיות שלכן לסדרות/סרטים/ספרים/סטנדאפ/שירים שמתקשרים עם פמיניזם.

יום ראשון, 15 במאי 2016

כמה דברים על בוקר..




כמה דברים על בוקר-

1. בוקר טוב תלוי בך.

2. במקרים מסוימים עדיף לאחר מאשר להסתובב כל היום עם רגשות אשמה.

3. חוק הסטטיסטיקה קובע שיהיה לך לפחות ילד אחד או בעל שמתעורר ל-א-ט ו-מ-ת-א-ר-ג-ן ל-א-ט.

4. אם תדברי ממש מהר זה לא יגרום לו להתארגן מהר.

5. גם אם תקומו חצי שעה מוקדם יותר.

6. מישהו יצטרך לשירותים או יתלכלך כשאתם כבר בדלת.

7. היציאה מהבית תהיה בדרך כלל ממש על הדקה.

8. איכשהו משהו חשוב להתארגנות של הבוקר יעלם למרות שלפני רגע ראית אותו, ויתבזבזו עליו דקות יקרות לחיפוש.

9. ככל שתהיי לחוצה לצאת מהבית כך תתעכבי יותר בבית.

10. באופן מפתיע ביום שבת הם יתעוררו ויהיו מוכנים בזמן שיא.

מה ילדים חושבים כשאמהות מאיימות



מה ילדים חושבים כשאמהות מאיימות:

1. סביר להניח שאנחנו כן נבוא לפה עוד פעם. בכל זאת זה סבא וסבתא.

2. אין מצב שהיא חוזרת איתי הביתה עכשיו. היא יותר עייפה ממני.

3. אין על הפרצוף של אמא אחרי שהיא סיימה לספור עד שלוש ושום דבר לא קרה. מצחיק.

4. אין מצב שהיא תגיד לאבא. עד שאבא יחזור היא כבר לא תזכור איך קוראים לה.

5. זאת ממש לא הפעם האחרונה שזה קורה. אני מתכנן לפחות עוד פעמיים-שלוש.

6. כשאמא עייפה אפילו היא לא מאמינה לאיומים שלה.

7. בסוף היא תסכים. זה הכל עניין של נחישות.

8. בטח שהיא תקשיב לי. אני אדבר ממש קרוב לאוזן שלה.

9. איך היא תוציא אותי מפה? אני רץ יותר מהר.


10. לשבת בשקט? מה ייצא לי מזה?

טיפים לניהול שיחה עם ילדים קטנים



טיפים לניהול שיחה עם ילדים קטנים:

1. הורידו היגיון מהציפיות שלכם, ואז זה ייראה לגמרי הגיוני לדבר על תחפושת ספיידרמן לפורים, ומשם לעבור במעבר חד לשיחה על קיפודים.

2. מבנה שיחה הוא המלצה. גם שיחה היא המלצה. מונולוג ארוך, שלהם כמובן, נשמע יותר מדויק.

3. שאלות כלליות כמו "איך היה?" עלולות לגרור תשובות כלליות כמו - "כיף".

4. שאלות מפורטות כמו "איך הרגשת אחרי שנפלת ליד העץ של גן השעשועים כשעברנו שם בצהריים?" עלולות לגרור תשובות מפורטות הכוללות בתוכן את סעיפים 1 ו-2.

5. הקשיבו להם. אני מקשיבה להם. כזאת אני, מקשיבה כשצועקים לי באוזן.

6. בזמן שהם מדברים אתם צריכים לחשוב על מה הם מדברים, להבין מה הם רוצים, להתכונן מה לענות להם, להיזכר שצריך להחזיר ספר לספרייה, לתכנן מה להכין לארוחת ערב, להכין במקביל רשימת מצרכים שצריך להספיק לקנות, להנהן במקומות הנכונים וסביר להניח שאתם עדיין יותר מרוכזים מהם.

7. דברו ברור. אי אפשר להבין כלום במלמולית.

8. סעיף 7 הוא סתם סעיף, אבל המילה "מלמולית" מצחיקה אותי.

9. תפסיקו לצפות להתחלה, לאמצע ולסוף בסיפורים שלהם. כן, סיפור לגמרי יכול להיגמר במילה - "ואז..."


10. אם הוא מספר לי משהו חשוב, ואני מקשיבה בתשומת לב, והסיפור נשמע ממש אמין והגיוני, ואז מופיע בסיפור תנין שלקח אותו טרמפ על הגב ביחד עם דרקון מאולף והכלבה שלנו, אז אני מבינה שזה לא באמת קרה. יש לנו כלב, לא כלבה.

מגרד לי בתשומת לב!



אני: היי חמוד למה אתה דופק את הראש ברצפה?
הוא: כי מגרד לי בתשומת לב.
אני: אז למה אתה לא אומר את זה פשוט?
הוא: כי אני בן שנתיים. אני לא מסוגל לתווך בין הרגשות שלי למעשים שלי.
אני: הבנתי. אז הנה תשומת לב, למה אתה ממשיך לדפוק את הראש ברצפה?
הוא: עכשיו אני פשוט נהנה מהרעש.
אני: והצרחות?
הוא: אני רוצה שכל העולם ישמע אותי. וגם כי אין ביכולתי לכוון את הווליום שלי. אני בן שנתיים זוכרת?
אני: זוכרת זוכרת.
הוא: ואם את תוהה לגבי הבכי,
אני: כן?
הוא: את תוהה?
אני: כן, בהחלט תוהה.
הוא: אז אני בוכה כי אני לא מסוגל להפסיק לבכות. מקודם, כשהתחלתי לבכות הייתה לי סיבה ממש טובה. במהלך כל הקרקס הזה שהפקתי שכחתי מה הסיבה שבגללה פרצתי בבכי.
אני: אז תפסיק לבכות אם אין לך סיבה.
הוא: אני לא יכול. אולי תסיחי את דעתי.
אני: חחח רעיון טוב. הנה צעצוע.
הוא: וואו תודה. מדהים איך שזה כל פעם עוזר.
אני: ממש מדהים.
הוא: הנה גם הפסקתי לדפוק את הראש ברצפה.
אני: נכון. גם עם הצרחות.
הוא: כן.
אני: יופי.
הוא: במקומך לא הייתי יושב בנחת.
אני: למה?
הוא: כי אני עומד לפצוח בעוד קרקס.
אני: ברצינות? למה?
הוא: כדי שלא תשכחי שאני בן שנתיים.
אני: אני ממש לא שוכחת!

הוא: חחחח זה בגלל שאני עושה עבודה טובה!

הדרך להצלחה- שמאלה



מוח: מה אתה אומר?

לב: וואלה, לא יודע, עושה רושם שהדרך נקייה.

מוח: וזו הדרך הנכונה נכון?

לב: כן. היה שלט מקודם: הצלחה- שמאלה. פנינו שמאלה.

מוח: לא יודע למה, מרגיש לי מוזר.

לב: כן, אני מבין למה אתה מתכוון.

אני: אז להתקדם?

מוח: בזהירות.

לב: אולי יש מוקשים.

אגו: חחחח

מוח: אגו? מה קורה?

אגו: תראו אתכם, מדברים מדברים ולא רואים את מוקש הכישלון הענקי שמונח ממש כמה צעדים מכאן..:)

מוח: מוקש??????

לב: מוקש??????

מוח: נוהל מוקש! נוהל מוקש! נא לסגור מדפים, אני חוזר נוהל מוקש!

לב: רות, קיבלתי! נוהל מוקש! סוגר ונועל ומרים את החומות!!

תדמית: קיבלתי! מתבצרת בעמדה!

רגליים: רות, קיבלנו, מתקפלות.

פה: רות, קיבלתי, נועל לסתות.

נשמה: רות, קיבלתי נוהל מוקש, נעלמת מהשטח.

מוח: סגירה מתבצעת. אגו, תודה על האזהרה! בזכותך נזהרנו מהמוקש.

אגו: איזה מוקש?

לב: הענקי שנמצא לפנינו.

אגו: חחחח, סתם צחקתי, הדרך פנויה.


אני: לא מאמינה שעוד פעם הקשבנו לאגו.

ארכיון הבלוג