אני: היי חמוד למה אתה דופק את הראש ברצפה?
הוא: כי מגרד לי בתשומת לב.
אני: אז למה אתה לא אומר את זה פשוט?
הוא: כי אני בן שנתיים. אני לא מסוגל לתווך בין הרגשות שלי למעשים שלי.
אני: הבנתי. אז הנה תשומת לב, למה אתה ממשיך לדפוק את הראש ברצפה?
הוא: עכשיו אני פשוט נהנה מהרעש.
אני: והצרחות?
הוא: אני רוצה שכל העולם ישמע אותי. וגם כי אין ביכולתי לכוון את הווליום שלי. אני בן שנתיים זוכרת?
אני: זוכרת זוכרת.
הוא: ואם את תוהה לגבי הבכי,
אני: כן?
הוא: את תוהה?
אני: כן, בהחלט תוהה.
הוא: אז אני בוכה כי אני לא מסוגל להפסיק לבכות. מקודם, כשהתחלתי לבכות הייתה לי סיבה ממש טובה. במהלך כל הקרקס הזה שהפקתי שכחתי מה הסיבה שבגללה פרצתי בבכי.
אני: אז תפסיק לבכות אם אין לך סיבה.
הוא: אני לא יכול. אולי תסיחי את דעתי.
אני: חחח רעיון טוב. הנה צעצוע.
הוא: וואו תודה. מדהים איך שזה כל פעם עוזר.
אני: ממש מדהים.
הוא: הנה גם הפסקתי לדפוק את הראש ברצפה.
אני: נכון. גם עם הצרחות.
הוא: כן.
אני: יופי.
הוא: במקומך לא הייתי יושב בנחת.
אני: למה?
הוא: כי אני עומד לפצוח בעוד קרקס.
אני: ברצינות? למה?
הוא: כדי שלא תשכחי שאני בן שנתיים.
אני: אני ממש לא שוכחת!
הוא: חחחח זה בגלל שאני עושה עבודה טובה!
