יום שני, 6 ביוני 2016

תניקי איפה שבא לך!




תניקי איפה שבא לך.
זה לא את, זה הם.
זה העולם עקום.

איכשהו, הנקה מצליחה להוציא אנשים מדעתם.
כאילו אין לנו במה להתעסק.
כאילו נשים מניקות עושות דווקא למישהו.

מפריעים לכם איברי גוף? טפלו ותיטפלו לגברים שמשתינים בכל מקום בערך. בלי להסתיר ובלי להסתתר ואפילו בלי לחשוב שזה די דוחה.

תניקי איפה שבא לך.

אני יודעת שאת לא מעוניינת להוציא את הציץ באמצע הרחוב סתם כך כי משעמם לך.
אני יודעת שאת משתדלת להניק בבית, ושכך גם הכי נוח לך.

אני יודעת שממש אין לך חשק לראות את אלה שמעקמים לך פרצוף כי העזת להניק לידם.
או שאין לך כוח להתמודד עם אטומים ששולחים אותך להניק בשירותים ציבוריים.

תניקי איפה שבא לך.

זה שהפכת לאמא, וזה שבחרת להניק
לא אומר שאת חייבת להסתגר בבית.

לפעמים את צריכה לצאת עם התינוק,
לפעמים את רוצה לצאת עם התינוק,
ולפעמים התינוק רעב במהלך הזמן הזה שאת מחוץ לבית. קטע מטורף.

תניקי איפה שבא לך,
כי הם מדברים שטויות. אלה שמתנגדים לזה.

הם אומרים שזה לא לעניין להניק בפומבי כי זה לא נעים להם.
כאילו מה שנעים להם הוא הכי חשוב,
כאילו שאין להם צוואר והם לא מסוגלים להסתכל למקום אחר.

תניקי איפה שבא לך,
כי הם שכחו שזה טבעי לגמרי.
בסך הכל תינוק אוכל.
והעולם משתגע.

תניקי איפה שבא לך,
כי זו לא הפטמה שלך שמשגעת אותם.
פטמות נשיות לא חסרות בתרבות שלנו.
כמעט כל פרסומת בימינו מתארגנת לה עם פטמות או עם רמז לפטמות.
יש פטמות בסדרות, ובקליפים, ובכל מקום בערך.
וממילא לא רואים כלום כשאת מניקה, ממילא התינוק מסתיר.
לא, זו לא הפיטמה שעושה צרות.
הפיטמה כשהיא נחשבת 'סקסית' וממלאת את 'ייעודה הסקסי'- אין איתה בעיה כלל וכלל.
להפך, תביאי כאלה וכמה שיותר.
זו לא הפטמה.

זו ההנקה.
פעולת ההנקה מוציאה אנשים מדעתם.

תניקי איפה שבא לך,
גם אם זה מביך אותם.
זה מביך אותם כי הם לא רגילים לזה.
כי עד עכשיו הקשבנו והפנמנו שאנחנו חייבות להסתתר.
כי הנקה הפכה להיות פעולה שצריכה להיעשות באינטימיות.
תינוק אוכל כן?
זה מביך אותם כי פתאום הם נזכרים שיש עוד שימוש לשדיים.
זה מביך אותם כי זה לא 'נורמלי' בעיניהם.

כי העולם קצת השתגע וקצת התעקם,
כי את לא אמורה לחשוש לצאת לרחוב כשיש לך תינוק,
כי מותר לך להתערות בחברת מבוגרים,
ומבוגרים הם ילדים גדולים שיכולים להתגבר על חוסר הנוחות שלהם,
וככל שהם יראו יותר נשים מניקות הם יותר יתרגלו,
וזה כבר פחות יביך אותם,
ופחות יהיה להם לא נעים,
ואולי, רק אולי, הם יפסיקו לחשוב שמותר להם לקבוע איך ואיפה את יכולה להניק.

תניקי איפה שבא לך,
או יותר נכון,
איפה שבא לתינוק שלך.




יום רביעי, 1 ביוני 2016

למה הפסקתי להחמיא ואיך זה תרם לי בחיים


טוב, לא באמת הפסקתי להחמיא.
הפסקתי להחמיא רק על מראה חיצוני.
רק? מסתבר שזה ממש לא רק.


כריסטינה יאנג האדירה

כמה דברים התרחשו בתקופה שלפני שהפסקתי להחמיא:


הדבר הראשון: היחס השונה במראה החיצוני לבנות ולבנים.

שמתי לב, כאמא לשתי בנות ובן, שכשאנשים פוגשים את הילדים שלי,
הם מחמיאים לבנות שלי על המראה החיצוני שלהן. 
עם הבן שלי הם מדברים על דברים אחרים.
על התחביבים שלו, על איך בכיתה א',
כמעט ולא מתעסקים במראה שלו.
זה עצבן אותי.

והסתכלתי סביב. אידיאל היופי מכנס את הנשים לתוכו (גם גברים, אבל באופן הרבה פחות דרמטי), משעבד אותן לתוך משבצת קטנה וצרה מלהכיל.
משפטים כמו 'את הכי יפה כשנוח לך', כאילו יופי הוא המטרה הכי חשובה בחיים, 
כאילו שלהיות מכוערת זה רע. כאילו שיופי וכיעור אינם תוצרים של החרא שמאכילים אותנו בכוח.
נמאס לי לחשוב במונחים האלה. 


הדבר השני: חוויתי ביוש גוף על בשרי.

ובכן, מי מאיתנו לא חוותה? כולנו חוות את זה על בסיס קבוע ומתמשך, כמו זמזום טורדני שהתרגלנו לחיות איתו, נלחש אלינו ברחוב, נאמר לנו על ידי זרים, בפרצוף, נכנס לנו לתוך החיים, מתיישב לנו על הכתפיים והולך איתנו לאן שלא נפנה. 
כתבתי את הקטע הזה לא מזמן והוא מסכם את ההרגשה שהייתה לי:
'את שמנה? זה מכוער, תורידי.
את רזה? אוי זה נורא ככה, תעלי.
את גבוהה? זה לא נשי, זה מאיים על גברים.
את נמוכה? לפחות יש לך שיער בסדר.
את מתאפרת? איכס הכי יפה טבעי.
את לא מתאפרת? יא מוזנחת מכוערת.
יש לך תלתלים? הכי יפה חלק.
יש לך שיער חלק? חבל שהוא קצר, יותר יפה ארוך.
יש לך שיער ארוך? תסתפרי קצת אין לו צורה.
את צובעת את השיער? הצבע לא מתאים לך.
את לא צובעת? יש לך צבע נורא דהוי.
את הולכת עם עקבים? אוי את ממש לא צריכה את זה.
את הולכת בלי עקבים? מוזנחת.
את מורידה שיערות מהגוף שלך? תעשי את זה בדיסקרטיות זה דוחה.
את לא מורידה שיערות? פמיניסטית מסריחה.
יש לך תחת גדול? רגליים עקומות? בטן משתפלת? את לא ראויה לצאת לרחוב.
את אוהבת להתלבש בבגדים צמודים וחושפניים? זונה!!!
את אוהבת להתלבש בבגדים רחבים וצנועים?
מוזנחת, כבר אמרנו?

את אוהבת את איך שאת נראית? מה את עפה על עצמך?

את לא אוהבת את איך שאת נראית? אויש, אין לך ביטחון עצמי.
**יופי הוא בעיני המתבונן. הלוואי שהיינו מתבוננים קצת יותר.**'


הדבר השלישי- הבנתי שמחמאות הן בעצם הערות מצופות דבש.

מחמאה על הגוף היא כמו הערה. מחמאות יכולות להיות הרסניות כמו הערות. 
כי כשאת מחמיאה זה אומר שחיפשת, שסרקת, שבחנת, שהתעסקת במראה של מי שמולך.
לא רק זה, זה אומר מבחינתי לשתף פעולה עם המשבצת הצרה ההיא. מחמאה על ש'הצלחת' להיראות יפה. 
זה הופך אותנו למשועבדות לקבלת המחמאות, לזקוקות לאישור על המראה שלנו, ולנותנות בעצמנו את האישור לאחרות. 
מחמאות משרתות את אידיאל היופי כמו הערות.

אז איך זה תרם לי כשהפסקתי להחמיא?
זה שחרר אותי. לגמרי שחרר אותי.
שחרר אותי מלהתעסק במראה של מי שמולי. שחרר אותי מהצורך לתייג ולהגיע למסקנה נחרצת,
שחרר אותי מלחשוב על זה, מלראות את זה.

זה פתח לי את הראש ואת הלב-
כי אני כן רוצה להחמיא אז מצאתי מלא מלא מלא מחמאות שלא קשורות למראה חיצוני.
ואיזה כיף זה להחמיא למישהי על השכל שלה, על האנרגיה שלה, על איך שהיא גורמת לי להרגיש, על הכישרון, על כל דבר בעצם!
כי כשמחפשים מוצאים, ותמיד יש מחמאות אדירות ומשמעותיות שאפשר לתת.

זה לא עניין של לשתוק ולא להגיד את 'מה שאני חושבת', זה להפסיק לחשוב את הדברים האלה.
לא לראות אותם כגורמים רלוונטיים. להרחיב ולחפש דברים אחרים שמצביעים על יופי- הליבה של האישיות מולך.
כן, זה נשמע פלצני. אני שומעת את זה בעצמי. ועדיין, ההחלטה להפסיק להחמיא הייתה אחת הטובות שלי.
התפנה לי המון מקום להתעסק בעצמי. 
וזה תמיד טוב.






יום שלישי, 24 במאי 2016

פמיניסטית טרייה? זה בשבילך!



ברוכה הבאה פמיניסטית יקרה,
קודם כל, הרשי לי לברך אותך על התעוררות התודעה הפמיניסטית שלך,
לא קל לעשות את זה כשרוב העולם מדבר מיזוגניה ושוביניזם. 
אז כל הכבוד. 

 לכבודך, כדי שלא תרגישי לבד, כתבתי כמה דברים שעלולים לעבור עלייך בתחילת דרכך הפמיניסטית מתוך הניסיון הפרטי שלי:

1. לא ייתכן!


את עלולה לחטוף זעזוע עמוק כשתראי את העולם דרך עדשה פמיניסטית. פתאום את מגלה שזה כל כך סביבך, שזה בכל מקום, שהפטריארכיה כל כך עמוקה ושורשית, שלאן שלא תסובבי את הראש תיתקלי בה ובילדים שלה- סקסיזם ושוביניזם. 
הזעזוע הזה מפחיד מאוד. כי הוא גורם לך להבין כמה עבודה עוד לפנינו. כמה חוסר היגיון יש בעולם. 
הוא מפחיד כיוון שברגע ששמת את העדשה הפמיניסטית את כבר לא יכולה לחזור אחורה. את לא יכולה לא לראות את מה שכבר ראית.
וזה מעייף ומתיש ומדכא. את עלולה לרצות לעצום עיניים חזק, לחזור אל חוסר המודעות. 

האיזון יגיע. כן, זה בכל פינה, אבל את תתרגלי לראות את זה. את תאמני את עצמך לחזק את השריון הפנימי, לנשום עמוק ולבחור את המלחמות שלך לפי הרצון והיכולת שלך. 


2. כלום לא מצחיק!


את עלולה להרגיש לפתע שכלום לא מצחיק דרך העדשה הפמיניסטית. כל הסדרות והסרטים והספרים נגועים גם הם בהקטנה וזלזול בנשים, הבדיחות תמיד פוגעניות וההומור שפעם הצחיק אותך נראה לך תפל ועלוב ואת חוששת שמא את באמת ממורמרת כמו שטוען טוקבקיסט אנונימי.
הרשי לי להרגיע אותך. יש הומור משובח שמחכה לך שתמצאי אותו. 
יש סרטים, ספרים, סדרות ותרבות שלמה שאינה פוגעת בנשים.
כן, הטעם שלך משתנה, ההומור משתדרג, ואת רק צריכה לעשות כיוונון מחדש לטעם הזה. 



3. פמינומטר-


כשאת מעיזה להגיד בקול רם שאת פמיניסטית (זה ממש נורא כמו להגיד שאת שמאלנית או טבעונית!) תמיד יהיו את אלה שינסו למדוד ולקבוע את רמת המחויבות שלך, או להטיל ספק בכוונות שלך, או לזלזל בדרך שבחרת. 
את לא פמיניסטית אם את ככה וככה. 
אה, את לא עושה את זה ואת זה? אז את לא פמיניסטית.

שיהיה לך להמשך הדרך: 
אף אחד לא יכול להגדיר אותך. 
אם החלטת שאת פמיניסטית- את פמיניסטית.
זה ככה פשוט.


4. פמינאצית-

או בשמו השני: 'אוי את והשטויות שלך.'
כשתתחילי לדבר פמיניזם, תתוייגי מהר מאוד ככבדה, כלא מבינה הומור, כנודניקית טרחנית, כממורמרת, כלוחמנית, כפמינאצית.

'אוי את והשטויות שלך' הוא ניסיון לא לשמוע אותך, כי קשה להתווכח עם עובדות. הרבה יותר קל להתעלם מ'שטויות'. 
תדעי לך שזה מחיר לשלם, אבל יש בו גם רווח. את תשפיעי על האנשים שאת שאוהבת, כמו מים שעושים חור בסלע המסרים שלך יחלחלו. 




5. מה נראה לך, שתשני את העולם?


זו דרכו של עולם, ככה היה תמיד, 
בנים יהיו בנים, בנות יהיו בנות, 
מה נראה לך? שאת יכולה לבחור אחרת?

את משנה את העולם. את משנה את העולם שלך. והעולם שלך פוגש בעולמות של אחרים. ואת משנה גם להם את העולם. והם מעבירים הלאה. השינוי לא קורה ביום אחד. 
כל שינוי, אפילו הקטן ביותר, הוא שינוי. 
והרבה שינויים קטנים הופכים לשינוי גדול.




מותר לך, מותר לך להיות מה שאת רוצה. מותר לך להיות אישה. מותר לך להיות פמיניסטית. מותר לך להרגיש מה שאת מרגישה ולבחור בדרך שבה בחרת. 
את תתאימי את הפמיניזם אלייך, כמו חליפה על פי מידות. את תמדדי, ותגזרי, ותרחיבי ותצרי עד שהפמיניזם יישב עלייך בצורה שתעצים אותך ולא תגביל אותך. הפמיניזם ייתן לך כוח וקול אם תרצי, יהיה הרוח בכנפייך.
בחרת נכון. בחרת להאמין שאת בת אדם וחוה. 

בהצלחה!




*מוזמנות לשרשר לתגובות המלצות אישיות שלכן לסדרות/סרטים/ספרים/סטנדאפ/שירים שמתקשרים עם פמיניזם.

אמא טרייה? את חייבת לראות את הסרטון הזה!




יום ראשון, 15 במאי 2016

לפעמים אין לי כוח



לפעמים, אין לי כוח.
אבל ממש.
לפעמים אני מרגישה שאין לי מאיפה להביא אנרגיה יותר.
תשישות ועייפות רוקדות סלואו שקט בפינה אפלולית של המוח.
היגיון מוטל על הבר באפיסת כוחות.
אגו שוכב מקופל בפינה,
תדמית כבר מזמן נוחרת.
לפעמים,
אין לי כוח.
אמפתיה נעדרת,
הכלה מסוחררת.
כאב מופיע בצעד בוטח,
דורך בדרך על חיוך ועל שמח,
ואין לי כוח.
כוח נפקד,
ואני לא מוצאת אותו.
מוציאה משלחת חיפוש שתרד למעמקים,
ותבדוק אם יש כוח בסדקים,
במשלחת נחישות ורצון,
יוצאים עם מוטיבציה ואהבה,
לחיפוש בהול,
שייתן טיפול,
שיביא כוח.
כי לפעמים,
אין לי.
ובמעמקים,
נזכרים בדברים הבסיסיים,
ולחי חמה של ילד מתוק,
וחיוך מתוך שינה,
וקול של צחוק,
ותמונה מתוקה של אהבה,
מזרימה כוח,
מעירה את שלווה.
מלטפת ואומרת,
נוחי לך, אהובה,

מחר יום חדש.

פעם, היה לה חלק חשוב בחיי



פעם,
היה לה חלק חשוב בחיי.
היכרתי אותה הרבה שנים.
למעשה הכרתי אותה מאז שנולדתי.
היא הייתה איתי תמיד.
הבנתי אותה, והיא אותי.
מאז שנהייתי אמא היא נדחקה הצידה. הזנחתי אותה.
אני יודעת.
לא כי לא אכפת לי ממנה,
פשוט אין זמן.
איכשהו יוצא שאני נזכרת בה שנייה לפני שאני נרדמת.
מדי פעם יוצא לי לפגוש אותה.
לפעמים במקרה ולפעמים אנחנו ממש מתכננות.
אבל אז אנחנו לא כל כך יודעות מה לעשות עם עצמנו.
אני כבר לא מכירה את האשה הזאת כל כך.
כבר שכחתי מה מצחיק אותה.
כבר אין לי מושג מה מעניין אותה.
אני לא יודעת מה היא אוהבת לעשות.
אני מתגעגעת אליה.
ואני מבינה שזו דרכו של עולם.
ולכן אני משתדלת לדבר איתה גם כשאין לי זמן.
להתייחס אליה ולהכיר אותה שוב. להתעניין בה.
כי היא תמיד תהיה חלק ממני.
פעם, לפני שנהייתי אמא,

היה לי חלק חשוב בחיי.

אהבה זה שני פסים



אהבה זה שני פסים.
אהבה זה לשמוע את הלב שלך פועם לראשונה,
לראות אותך באולטראסאונד.
להרגיש אותך מבפנים.
אהבה זה לפגוש אותך.
זה מיד להרגיש שהלב שלי נדד למקום אחר.
אליך.
זה לקום אליך בלילה.
זה החיוך הראשון שלך. שממלא ומרחיב.
אהבה זה לשבור את הגב בנדנודים אין סופיים של גזים ושיניים ווירוס וחלום רע.
אהבה זה צחוק פעמונים. אהבה היא השטויות שאני מוכנה לעשות בשביל לשמוע את הצחוק הזה שוב. ושוב.
אהבה היא להרגיש אותך נרדם עלי ולהרגיש את היד שלך מתאגרפת סביב היד שלי.
אהבה זה לשיר לך שיר וללטף אותך כשכל מה שאני רוצה זה לישון.
אהבה זה לבכות רק מהמחשבה שיקרה לך משהו.
אהבה זה להרגיש את בית החזה מתנפח בזכותך.
אהבה זה מה שאני מרגישה אליך.

אהבה של אמא.

ארכיון הבלוג